<h1>סמ"ג עשין סימנים קפ"ד—קפ"ה</h1>
<h2>דף עד:</h2>
כבר ביארנו (עשה קפ"א דף רי"ד ב' בד"ו [הו' בזבחים צ"ב א']) שהטמא בשעת זריקת דמים אינו חולק לאכול. וצריך שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטרת חלבים שנאמר (ויקרא ז' ל"ג) המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה כדאיתא בפרק טבול יום (זבחים ק"ב ב'). וכל מחוסרי כפורים אע"פ שטבלו והעריב שמשן אסורים לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן (יבמות ע"ד ב'). וכן במנחה שכתוב במנחות האפויות (ויקרא ז' ט') לכהן המקריב אותה לו תהיה, כך פתרון המקרא לכהן הטהור בשעת הקרבה שהרי כתוב במנחת הסלת (פסוק י') וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. זה שחלק הכתוב לכתוב בכאן בענין זה ובכאן בענין זה מפני שהאפויה כשחולקין אותה אנשי בית אב כל שיגיע לו חלקו אפילו כזית פת הרי הוא ראוי לו שהרי אוכלו מיד לכך לא הוצרך לפרש בה חלוקה אבל הסלת אם יחלקו אותה ביניהם לכל אנשי בית אב שמקריבין באותו היום נמצא מגיע לזה מלא כפו סלת או פחות שאינו ראוי ללוש אותו או לאפותו לפיכך היה עולה על הדעת שיחלקו מנ[ח]ה כנגד מנ[ח]ה, לכך הוצרך לפרש בה לכל בני אהרן תהיה לכל אנשי בית אב של אותו היום איש כאחיו, מכאן אמרו חכמים בפרק אלו מנחות נקמצות (ע"ג א') שאין חולקין מנחה כנגד מנחה אפילו מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת או סלת כנגד סלת אלא כל אחת ואחת חולקין שיריה בפני עצמה, וכן אין חולקין עוף כנגד עוף ולא חטאת כנגד חטאת ולא חזה ושוק כנגד חזה ושוק אלא כל חלק וחלק חולקין אותו ביניהן בשוה (ע"פ רמב"ם מעשה הקרבנות פ"י הל' ט"ו—ט"ז). בבעל מום נאמר (ויקרא כ"א כ"ב) לחם א-להיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל, אבל אשה אין חולקין לה בקדשי המקדש שנ' איש כאחיו, וכן קטן אינו חולק אפילו בקדשים קלים כדתניא בפרק אלו מנחות נקמצות (ע"ג א') אע"פ שמותר להאכילן אפילו בקדשי הקדשים (ע"פ רמב"ם שם הי"ז). וכהן גדול נוטל שלא בחלוקה כל מה שירצה (ע"פ רמב"ם שם הי"ח ע"ש).
